מאומן לבאבי יאר: למה אוקראינה היא גם חלק מחדשות ישראל

יש דרך פשוטה מאוד לסדר חדשות: מה שקרה בישראל שייך למדור ישראל, מה שקרה באוקראינה שייך למדור חוץ. החלוקה הזאת נוחה לעורך, אבל היא עובדת הרבה פחות טוב כשמתחילים לעקוב אחרי חיים יהודיים, זיכרון משפחתי ועלייה לרגל.

כמי שנולד באוקראינה וכותב היום בישראל, אני, סטס שיפר, מחבר ב-NAnews, נתקל שוב ושוב בסיפורים שלא מוכנים להישאר בצד אחד של המפה. מבחינתי, זה אחד המקומות המעניינים ביותר בעבודה על חדשות ישראל: הרגע שבו אירוע שמתרחש בקייב או באומן מתברר כסיפור ישראלי לגמרי.

בדיוק בגלל זה הנושא מתאים גם לבלוג NAnews ב-Wix. כאן ישראל, אוקראינה, העולם היהודי וזיכרון היסטורי אינם קטגוריות נפרדות לחלוטין, אלא חלק מאותה שיחה. שתי כתבות שכתבתי לאחרונה המחישו לי את זה בצורה כמעט הפוכה: באחת ראיתי באוקראינה חיים יהודיים פעילים מאוד, ובשנייה — מאבק על הזיכרון של קהילה יהודית שנרצחה.

אומן: כשהיסטוריה יהודית הופכת לבעיה עירונית מאוד עכשווית

אחרי ראש השנה תשפ״ז פורסמו מאומן תמונות שלא החמיאו לאיש: שקיות, כלים חד-פעמיים, בקבוקים ומוקדי פסולת מלאים באזור שבו שהו עשרות אלפי חסידי ברסלב. העירייה דיווחה כי יותר מ-200 טון פסולת פונו מאזור העלייה לרגל.

בכתבה שלי על 200 טון הפסולת באומן ניסיתי קודם כול להפריד בין מספר מרשים לבין מה שהוא באמת אומר. אותם 200 טון לא היו ערימה אחת שנאספה מהמדרכות; מדובר בכלל הפסולת שהוצאה מהאזור שבו חיו, אכלו וישנו כ-50 אלף בני אדם במשך כמה ימים. ועדיין, התמונות מהרחובות העלו שאלה לגיטימית על התנהגות, ארגון ואחריות של מבקרים במקום קדוש.

מכאן הסיפור נעשה ישראלי הרבה יותר מכפי שנדמה. השנה היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, ולכן עלתה גם השאלה האם מגבלות הלכתיות על טלטול חפצים במרחב הציבורי יכולות להסביר חלק מהתמונה. המארגנים עצמם פרסמו מידע על גבולות העירוב, ובמקביל גופים חסידיים הציבו אלפי מכלי אשפה זמניים וניסו להתמודד עם עומס שאינו דומה ליום רגיל בעיר.

חשוב לא פחות: אי אפשר להסביר כל לכלוך בשבת או בעירוב. אם יש פח פנוי במרחק מטרים ספורים ומישהו משליך כוס על הקרקע, זו כבר התנהגות ולא הלכה. דווקא הניסיון לבדוק את ההסבר במקום לצחוק עליו או לקבל אותו אוטומטית הפך מבחינתי את האייטם מסיפור על אשפה לסיפור על מפגש בין מסורת דתית עתיקה, לוגיסטיקה מודרנית ועיר אוקראינית שקולטת מדי שנה אוכלוסייה בגודל של עיר ישראלית קטנה.

אומן אינה אתר היסטורי בלבד

קל מאוד לחשוב על יהדות אוקראינה בלשון עבר. היו שם עיירות יהודיות, בתי כנסת, חסידויות, רבנים, סופרים ומשפחות, ואז הגיעו הגירה, פוגרומים, השואה והמשטר הסובייטי.

אומן מזכירה שהסיפור לא נגמר כך. בכל שנה מגיעים לשם יהודים חיים, רובם מישראל, מתפללים בעברית וביידיש, קונים אוכל, שוכרים דירות, מתמודדים עם שבת, משטרה, גבולות ומערכות עירוניות. המקום שבו חי ונקבר רבי נחמן מברסלב הפך לחלק ממחזור החיים של קהילה ישראלית גדולה מאוד, גם אם הוא נמצא מאות קילומטרים מגבולות ישראל.

לכן גם הוויכוחים סביב אומן אינם רק עניין של יחסי ישראל-אוקראינה ברמת הממשלות. תושב מקומי שרואה הר של פסולת, חסיד שמנסה לשמור שבת במקום שבו התשתיות אינן בנויות לעשרות אלפי אורחים, שוטר ישראלי שנשלח לסייע או משפחה שטסה עם ילדים לראש השנה — כולם נפגשים באותו שטח קטן.

זה כבר לא זיכרון יהודי באוקראינה. אלה חיים יהודיים באוקראינה עכשיו.

באבי יאר: כשהבעיה הייתה הפוכה — לא איך לחיות עם הזיכרון, אלא איך לא להזכיר אותו

כמה שבועות אחר כך עבדתי על סיפור שונה לחלוטין. בקייב הוצגה מחדש יוזמת ההנצחה לבאבי יאר משנת 1965 — פרויקט אמנותי ואדריכלי שנועד לדבר באופן אחר על מקום הרצח, אבל לא מומש תחת השלטון הסובייטי.

בכתבה על האנדרטה שלא נבנתה ועל התערוכה שמחזירה אותה לזיכרון עניין אותי בעיקר הפער בין מה שקרה במקום לבין הדרך שבה הורשו לדבר עליו. התחרות של 1965 בוטלה, וב-1976 הוקמה אנדרטה כללית לקורבנות הסובייטים והצבא האדום, בלי לומר במפורש שרוב הנרצחים בטבח המרכזי של ספטמבר 1941 היו יהודים.

העובדות עצמן אינן שנויות במחלוקת. יד ושם מתעד את רצח יהודי קייב בבאבי יאר: ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 רצחו הגרמנים הנאצים ועוזריהם 33,771 יהודים בתוך יומיים. עבור ישראלי, המספר הזה שייך באופן טבעי לתולדות השואה; עבור קייב ואוקראינה הוא גם חלק מההיסטוריה המקומית של עיר ושל אוכלוסייה שחיה בה.

הקושי התחיל אחר כך. במשך עשרות שנים הזיכרון הרשמי הסובייטי העדיף קטגוריה רחבה של "אזרחים סובייטים" על פני ציון מפורש של רצח היהודים. הקורבנות לא נעלמו מהאנדרטה, אבל הזהות שלהם טושטשה.

באומן מתווכחים על התנהגות של קהילה חיה. בבאבי יאר נאבקו על הזכות לזכור קהילה שנרצחה

דווקא ההבדל בין שתי הכתבות חיבר אותן בשבילי. באומן השאלה היא איך עשרות אלפי יהודים מתנהלים היום במקום שיש לו משמעות דתית עצומה עבורם. בבאבי יאר השאלה הייתה במשך שנים כיצד מספרים את סיפורם של יהודים שכבר אינם יכולים לדבר בשם עצמם.

באחד המקומות יש יותר מדי נוכחות: עומס, פסולת, תחבורה, דיונים עם הרשויות המקומיות והיערכות ביטחונית. במקום השני במשך עשרות שנים הייתה פחות מדי נוכחות בזיכרון הרשמי: הזהות היהודית של הנרצחים נדחקה מאחורי נוסחה פוליטית רחבה יותר.

בשני המקרים, אוקראינה אינה רק תפאורה. היא המקום שבו האירועים התרחשו ומתרחשים, ולכן גם החברה האוקראינית נדרשת להתמודד איתם. אבל גם ישראל אינה משקיפה מבחוץ: האנשים שמגיעים לאומן באים במידה רבה מכאן, והזיכרון של באבי יאר נמצא בתוך משפחות, מוסדות וחינוך ישראליים.

למה הסיפורים האלה נכנסים לחדשות ישראל

כשמדברים על חדשות ישראל, קל לחשוב מיד על הכנסת, הממשלה, צה״ל, איראן, עזה או יוקר המחיה. אלה כמובן נושאים מרכזיים, אבל הם לא כל מה שמגדיר את החברה הישראלית.

ישראל בנויה גם מהיסטוריות שהגיעו לכאן ממקומות אחרים. אצל מאות אלפי משפחות, אוקראינה היא חלק מהסיפור הזה: מקום לידה של הורים וסבים, מרכז של חסידות, בית של קהילה שנעלמה או עיר שאליה נוסעים גם היום בראש השנה.

לכן ידיעה מאומן יכולה להסביר משהו על התנהגות של ישראלים, על עולם חרדי ועל המתח שבין הלכה למרחב ציבורי. תערוכה בקייב יכולה להסביר למה דרך ההנצחה הסובייטית עדיין חשובה לקורא בישראל שמכיר את באבי יאר קודם כול מתוך לימודי השואה.

הקשר אינו צריך להיות מומצא. הוא כבר נמצא בתוך האנשים שקוראים את החדשות.

לא צריך להפוך כל קשר בין ישראל לאוקראינה לסיפור יפה

יש עוד משהו שלמדתי משני המקרים האלה: חיבור היסטורי אינו בהכרח מחמאה.

באומן יש תלונות אמיתיות של תושבים, ויש בעיות שחוזרות במשך שנים. אין טעם לטשטש אותן בשם "הקשר היהודי-אוקראיני". אם המבקרים משאירים אחריהם לכלוך או מתנהגים באופן שמכעיס את העיר, צריך לכתוב על זה.

גם בבאבי יאר אין צורך ליצור עבר נוח. השואה באוקראינה כוללת את הכיבוש הגרמני, רצח המוני, סיוע מקומי בחלק מהמקרים, הצלה במקרים אחרים, ואחר כך שנים של מדיניות סובייטית שהגבילה את האופן שבו ניתן היה לדבר על זהות הקורבנות.

דווקא כשהסיפור אינו נוח, יש ערך להקשר. הוא מאפשר לעבור מהתגובה המהירה — "איך הם יכולים להשאיר כך את הרחוב" או "למה לא הזכירו שהקורבנות היו יהודים" — לשאלה מה באמת התרחש ומה הוביל אליו.

החדשות מתחלפות, המקומות נשארים

אומן תחזור לכותרות גם בראש השנה הבא. יהיו שוב הערכות על מספר העולים לרגל, דיונים ביטחוניים, טיסות, גבולות, מחירים ותלונות מקומיות. באבי יאר יחזור בסוף ספטמבר, ביום הזיכרון לטבח, ובכל פעם שתעלה יוזמת הנצחה חדשה.

אבל שני המקומות אינם צריכים את לוח השנה כדי להיות רלוונטיים. הם מספרים שני פרקים של אותו סיפור יהודי במרחב האוקראיני: חיים שהיו ונרצחו, וחיים שנמשכים וחוזרים לאותו מרחב בכל שנה.

אולי זו הסיבה שאני ממשיך למצוא שם נושאים לחדשות ישראל. לא מפני שכל דבר שקורה באוקראינה צריך לעניין את הישראלי, אלא מפני שבכמה מקומות באוקראינה ההיסטוריה היהודית והישראלית פשוט לא הסתיימה.

לפעמים היא נשמרת באנדרטה שלא נתנה לקורבנות את שמם. לפעמים היא מגיעה ברכבת ובאוטובוס עם עשרות אלפי עולי רגל.

ובשני המקרים, כדאי להסתכל קצת מעבר לכותרת.